בס"ד

מה בין העל את העם, לחזון העצמות?

שבת חוה"מ פסח

כאשר חז"ל קבעו שאת פרק הנבואה על העצמות היבשות, מתוך יחזקאל, יש לקרא כקריאת ההפטרה בשבת חוה"מ פסח, הם ממשיכים בכך רעיון, שכבר עמדו עליו בהקשר לפתיחת הדיבר הראשון של עשרת הדברות באמירה "אנוכי..אשר העליתיך מארץ מצרים" והרי היה צריך לומר אשר בראתי את העולם, אלא שבאמירה המציינת שה' הוציא את העם ממצרים, תוך כדי שינוי סדרי בראשית, כגון הפיכת מי ים-סוף לנד במקום להתפשט, יש בה כדי להעיד שמי שחקק את חוקי הטבע בעולם, הוא זה אשר יכול גם לשנותם, וממילא יש בדבר זה כדי להעיד על בריאת העולם. כך הדבר גם ביחזקאל, כאשר הקב"ה אומר לו ".. בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה.."(יחזקאל לז ג), כלומר הייתכן להחזיר את המצב לקדמותו? הייתכן להחיות את מי שאינו כבר בין החיים, ואפילו הבשר כבר לא עליו? תשובתו של יחזקאל: " וָאמַר אֲדנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ"(שם) כלומר, הדבר תלוי בידך, אם תאמר הן, הן, אם תאמר לאו, לאו! משמע, הכל תלוי ברצונו של הבורא גם אם הדבר נוגד את חוקיות הטבע המוכרת לכל. האם יחזקאל נותן ביטוי מוחשי לאמונה בתחיית המתים או שיש כאן משל לתהליך של גאולת העם? הגמרא במסכת סנהדרין אומרת שיש מחלוקת בדבר:

"..דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו.. רבי יהודה אומר: אמת משל היה. אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל, ואם משל - למה אמת? אלא: באמת משל היה.." (סנהדרין  צב:ב )

אין ספק, גם אם היה כאן משל, אין הוא נשען אלא על אמונה רווחת בקרב העם, אחרת, כיצד הדברים היו מתקבלים כנבואת נחמה, אם הם לא מבוססים על אמונה פנימית של העם. שתי הגישות באות לידי ביטוי בפסוקי הנבואה:

א. רעיון של תחיית המתים[1]:

".. וַיּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם...כּה אָמַר אֲדנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.." (יחזקאל לז ג:ד-ו)

ע"פ פשט הפסוקים יש כאן קבר אחים גדול, שבו מרכזות עצמות יבשות, בשלב זה אין יחזקאל יודע למי שייכות העצמות האלה, לכן הוא אינו יכול לענות בוודאות, האם תחיינה העצמות האלה, שהרי לפי תפיסת חז"ל, כל עניין תחיית המתים מתייחס רק לעם ישראל ולא לשאר אומות העולם. דבר זה יכול להסביר את תשובת יחזקאל " וָאמַר אֲדנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ"

ע"פ מסורת שבידי חז"ל, תחיית המתים תהיה בחודש ניסן, לכן הסמיכות לקריאת שבת חוה"מ פסח, את חזון העצמות היבשות.

"..והכי אמר מר רב האיי כך שמענו מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונציחת גוג בתשרי ומשום הכי מפטירין בעצמות בניסן ובתשרי ביום בא גוג." (הלכות רי"ץ גיאת הלכות פסחים עמוד שלו )

ב. העצמות היבשות הם משל למצבו העגום וחוסר תקוותו של העם הנמצא בגלות.

".. וַיּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כּה אָמַר אֲדנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.."(יחזקאל לז ג:יא-יב)

חוסר התקווה, כמוהו כעם שדינו נגזר למיתה זה זמן רב, אורך הגלות בא לידי ביטוי בכך שהעצמות כבר יבשות אפילו מהבשר שעטף אותן, כלומר אין תקווה להפיח רוח חיים בגוף, שמא ישן הוא ולא מת. מאידך, הקב"ה אומר שגם אם הגלות דומה למי שכבר יבשו עצמותיו, אין הדבר מהווה מכשול בפני מי שאמר והיה העולם.כך גם לדברי ה"שבולי לקט"

"..וכל הפרשה היה משל לשפלות אומת ישראל בגלות בבל, ושהיו כמתים קבורים באפס תקוה, וחזרו בבית שני להיות במעלה גדולה בימי החשמונים שנסתרסה עבודת אלילים בימיהם, והכירו וידעו כי ה' הוא האלהים כל העולים מגלות בבל.." ("שבולי הלקט" סדר פסח סימן ריט )

לענ"ד, המשל שבחזון העצמות היבשות, לא מופנה רק לגולי בבל בלבד, אלא יש בו גם פניה אל בנ"י הפזורים בכל כנפות תבל, דבר זה בא לידי ביטוי בפסוק "..וַיּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כּה אָמַר אֲדנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ.." (יחזקאל לז:ט). מה עניין הרוח מארבע רוחות? אלא כשם שעם ישראל מפוזר בארבע כנפות הארץ, כך התחייה שלו תהייה בכל המקומות שבהם הוא נמצא, אין פה תחייה חלקית, אלא תחייה כלל לאומית. כמאמר הנביא ירמיהו:"..וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם..." (ירמיהו כט:יד)[2]

גם הנביא ישעיה מתייחס למצבו העגום של העם, כאל מצב של שפלות וחוסר תקווה. הוא פונה אליהם כמי שזקוקים למשב רוח שיחיה אתם, לא רק במובן של תחיית המתים, אל גם במובן של עידוד לקראת מצב טוב יותר:".. כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.." (ישעיהו נז:טו) לכן תהליך  הגאולה דומה לפתיחת הקבר והחייאת הגוף כדברי הנביא יחזקאל. "..וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי.." (יחזקאל לז:יג).

הקשר בין הקריאה להפטרה בחוה"מ פסח.

כעת אפשר לקשר בין ההפטרה מחזון יחזקאל, לקריאת השבת בחוה"מ פסח. קריאת השבת היא בפרשת כי תשא.  בשני הטקסטים, של הפרשה ושל התורה, יש שימוש בפועל, עלה, כדי לתאר את הבאת בני ישראל לארץ ישראל. ".. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה.." (שמות פרק לג:יב). ובכלל, כל פעם שרוצים לתאר את הגעתם של יהודים לארץ ישראל, משמשים בפועל, "עלה לארץ" כי כל עלייה כמוה כהחייאת נפש היהודי.

 עניין אחר הטמון בפועל זה, קשור להתעלות רוחנית. כאשר משה פונה להקב"ה ואומר לו אתה בקשתה ממני להנהיג את העם בצאתו ממצרים, אל הארץ המובטחת, ראיתי שהם מעדו בדרך – עשו את העגל, שמא כוונתך היא להעלות את העם, במשמעות של התעלות? כלומר להביא אותו למעלה גבוהה יותר מבחינה רוחנית. כך עולה מדברי הרד"ק:

"..ונתתי רוחי בכם - זהו רוח השכל כמו שפירשנו כי כיון שאמר ובהעלותי אתכם הרי רוח חיים כי לא יתנועע האדם בלא רוח חיים אם כן מה שאמר אח"כ ונתתי רוחי בכם על רוח השכל אמר והבטיחם שיתן בהם דעה ובינה והשכל ולא יחטאו עוד כמו שיעדם גם כן ואמר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.." (רד"ק יחזקאל לז:יד )

לאור זאת נוכל להבין גם את הטרוניה של משה כלפי הקב"ה.משה אומר לקב"ה "ואתה לר הודעתני את אשר תשלח עמי". מה איכפת למשה אם יש ני שצריך ללוות אותו? אלא שאלתו היא: האם הוא – משה, אמור להוביל במצוותו של הקב"ה, או בהנחייתו של המלאך. לשיטתו של משה, לכל אומה יש מלאך, אך עם ישראל שונים משאר האומות, שהם תחת חסותו הישירה של הקב"ה, לכן אם הוא רוצה להעלות את העם במובן של התעלות, הוא זקוק להקב"ה ולא למלאך. מה גם שבדבר זה יש פגיעה במעמדו של משה, שהרי כאשר נשלח בשם ה' להוציא את העם, לא נאמר לו שמלאך הוא זה שילווה את העם, אלא להבנתו, הקב"ה הוא זה אשר ילווה את העם בכל הדרך.כדברי הכלי יקר:

"...כי מה שאמרת ושלחתי מלאך לפניך, בזה לא נבדלו עדיין משאר האומות כי כל אומה יש לה שר ומלאך למעלה, והיה לך לחוס על כבודי מאחר שיצאו על פי ממצרים ונתדבקו בך היה לך להבדילם מכל העמים ולילך בקרבם.." ( כלי יקר שמות פרק לג )

אם כן, עדיף למשה להביא את חוקי העם ממקור ראשון – הקב"ה, ולא בדרך עקיפה – המלאך. גם בעל "מזרה ישראל" ממשיך את הרעיון של הרמת רמתו הרוחנית של העם, ע"י כך שמשה מלמדם את התורה כולה, על מנת להביאם למצב שמעלתם הרוחנית תגבר על המעלה החומרית.

"..העל את העם הזה - את רומז לתורה,,מאל"ף ועד תי"ו, העם- פחותי הערך, הזה- בגימטריא –טוב. וביאורו להעלות פחותי הערך, להוציאת מחומריותם ובהמיותם.." (מזרה ישראל" – ר' בנימין דוד)

קשר נוסף לכך שקריאת חזון העצמות היבשות הוא בחג הפסח דווקא, משום שלדברי הספר "שבולי הלקט" קיימם קשר בין יציאת מצרים לעצמות שעליהם מנבא הנביא יחזקאל:

"..ומפטיר בנביא ביחזקאל...ושאלו לפני רבינו האיי גאון זצ"ל מה ענין למתים שהחיה יחזקאל בפסח ולענין גוג ומגוג בחג? ולפי תרגום ירושלמי של פסוק ויהי בשלח משמע שמיתי יחזקאל היו משבט אפרים שיצאו ממצרים מלפני הקץ ונכשלו.." ("שבולי הלקט" סדר פסח סימן ריט )

ע"פ המסורת הפרשנית, היו מבני שבט אפרים שיצאו ממצרים לפני יציאת מצרים הגדולה, של כלל עם ישראל, אולם הם נהרגו, אם זה בדרך, או ע"י אנשי גת, לאחר שהתיישבו זמן מה בארץ כנען. הגמרא חלוקה בדעה האם דברי יחזקאל הם משל או מציאות. ואם מציאות הם, האם מדובר בעצמותיהם של אנשי שבט אפרים, או שמא מדובר במתים אחרים.  

".. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו...ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים... רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה.. רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים...רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. ואמר רבי יוחנן: מנהר אשל עד רבת בקעת דורא. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות. צוה המלך ורמסום..." (סנהדרין צ"ב ע"ב)

המסורת שקושרת בין העצמות למתי בני שבט אפרים, היא אחת הסיבות שבגללה קבעו חכמים לקרא את הפטרת שבת חוה"מ פסח מתוך נבואת יחזקאל, אולם היא מהווה גם בסיס לוויכוח המתמשך, מאז גובש הרעיון הציוני, האם יש לעשות מעשה כדי לקרב את הגאולה, או שיש להיות פסיביים ולחכות לה עד שהיא תבוא, במילים אחרות, האם הקמת מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה,  או שיש בה משום מעשה אסור, כשיטתם של הנטורי - קרטא, וההולכים אחריהם.

חג כשר ושמח

אלעזר בן שושן