בס"ד

גָּדוֹל הוּא לָנוּ יוֹם ט"וּ בִּשְׁבָט – (מתוך פיוט לכבוד ט"ו בשבט של יהודי מרוקו)

פרשת בשלח וט"ו בשבט – שבט תשע"ג

עולם החי והצומח מופיע במקרא בהקשרים רבים ומגוונים, הן כדי לתאר את כוחו של הקב"ה ושליטתו באיתני הטבע,  והן כדי לתאר את האדם כחלק מהבריאה.  פעמים רבות יש תיאור של האדם האינדבידואלי, ההולך בדרכי האל, לכן הוא מדומה כמי שנטוע על שפת מקור המים, שהרי המים מסמלים את התורה, לכן מובטחת לו הצלחה בדרכו. כגון ספר תהילים:"..וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לא יִבּוֹל וְכל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.." (תהלים א:ג). או לחילופין, על האדם אשר חושב במושגים של "אני ואפסי עוד" בא משורר ספר תהילים ומזכיר לו את קצובת ימיו של האדם עלי אדמות: "...אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ..." (תהלים קג:טו-טז). באופן דומה פונים הנביאים אל עם ישראל כדי לנחם אותם מהסבל שהם סובלים תחת צר. בדו-שיח שיש בין הקב"ה לישעיה, הקב"ה מציין כי דבריו קיימים לעולם, ולכן הוא לא ישכח לגאול את העם, שלא כדברי האדם אשר הוא בר חלוף, ולכן אין ערך רב להבטחותיו: "..קוֹל אמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא? כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.." (ישעיהו פרק מ:ו-ח)[1]

המקרא מתאר גם את היחסים בין הגבר לעלמה, בליווי מוטיבים הלקוחים מעולם הצומח, עשירה  בתיאורים אלה  היא כמובן מגילת "שיר השירים". שלדעת חז"ל היחסים בין הגבר לעלמה – בין הדוד לאהובתו "...אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת: כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.." (שיר השירים פרק ב:א-ג)  הן מטפאורה ליחסים בין הקב"ה לבני ישראל.

על סדר ט"ו-בשבט

יום ט"ו בשבט נזכר במשנה כיום בעל משמעות דתית בהקשר של תרומות ומעשרות. היה צריך לקבוע יום שיבדיל בין פירות שנה הקודמת לפירות השנה הנכנסת. דבר זה מקבל משנה חשיבות בקיומן של מצוות מעשרות בשנים השלישית והשישית של מחזור השמיטה, משום שאז במקום מעשר שני[2], היו נותנים מעשר עני. עם הזמן הפך יום זה למעין יום טוב, שאחד המאפיינים שלו היה שלא מענין בו ולא נופלים על פניהם.

 אחד החכמים הראשונים שמזכיר את ט"ו בשבט כיום חג, שבו עושים סדר ונוהגים לברך על פירות וירקות שנשתבחה בהן ארץ ישראל היה: יששכר בן סוסאן[3] הוא חיבר ספר שעסק בסוד עיבור השנים, ובין יתר דבריו הוא אומר:

"...יום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות ואין מתענין בו, ואין נופלים בו נפילת אפיים, ונוהגים האשכנזים יצ"ו (ישמרם צור ויחייהם) להרבות פה במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום..." (תיקון יששכר כב ע"ב)

" הכה שורשים בעדות הספרדים בארצות אגן הים-התיכון ומהן פשט לארצות אשכנז

עם הזמן קשרו ליום זה גם סגולות של ברכה והצלחה, ובעיקר קיומו יש בו כדי להגן על בני ישראל מצרה. כפי שמשתקף בשירת הפיוט של יהודי מרוקו:

יום זה מפינו  ר' משה חלואה  (מרוקו  מאה 19)

יוֹם זֶה מִפִּינוּ אַל יֻשְׁבַּת  / אֶפְצְחָה בּוֹ שִׁירִים וּרְנָנוֹת 

גָּדוֹל הוּא לָנוּ יוֹם ט"וּ בִּשְׁבָט /  ראשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת 

מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אֶבְחָרָה  / לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּמוֹרָא 

לְהַצִּילָם הָאֵל מִצָּרָה /  וְגַם מִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנוּת

אחד המאפיינם האחרונים של ט"ו בשבט, הוא שלטקס הברכה על הפירות קוראים בשם "סדר טו בשבט" דבר שמעיד על קשר בין תשועת הקב"ה את בני ישראל ממצרים, לתשועה שאנו מצפים לה בכל עת. אם כי בתחילה היה מוזכר טכס ט"ו-בשבט כ-"תיקון ט"ו בשבט[4]", אך עם הזמן הוא מתגבש כיום שעורכים בו סדר, ממש בדומה לסדר חג הפסח.  

שבת שלום ומבורך            בן שושן אלעזר